<h1>פסקי מהרמ"ק</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין. השוחט יפנה למקום [תפלה]. ושיכור, וכשאין עליו סודר [לא ישחטו, ולא ישחוט בימי] אבלו. ולא ישחוט סריס וזקן ושעברו עליו שמונים שנה ונער פחות משמונה עשר שנה. וכן כתוב בהלכות שחיטות דאלדד בן מחלי. וחומרי בעלמא נינהו. מרדכי [סימן תקע"א]. לא בירך קודם שחיטה מברך לאחר שחיטה ויוצא. אלם והערום לא ישחוט. ואינו יודע אם אלם יוצא בברכת האחר כששניהם שוחטים הואיל והאלם עצמו אינו ראוי לברך. ושיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט שוחט ומברך. או"ז [סימן ב' וג']. ובהגה פ"ח [הגהות מיימוניות הל' שחיטה פ"ג אות ז'] כתב דשיכור לא ישחוט. קטן המומחה ומוחזק שוחט לכתחלה, ודווקא דידעינן ביה דיודע הלכות שחיטה. משומד לחלל שבת במזיד ובפרהסיא או לע"ז, משום פעם אחת לא חשיב משומד, ומותרת שחיטתו בדיעבד. אבל מה ששוחט אחר כן אסור. מהרי"ח. גוי או שפחה בבית ישראל שמלגו תרנגולת, ולא ידעינן אי בכלי ראשון אי בכלי שני, וכל כה"ג, אם יודעים מנהג ישראל וישראל יוצא ונכנס ואפילו קטן בר דעת שרי. ריב"א. טוב אשר לא תדור משתדור. ואם אמר הרי זו נודרים. ובעת צרה נודרים אפילו אמר הרי עלי. מהרי"ח.
<h2>דף ג:</h2>
רוב מצויין וכו' [ברא"ש סי' ו']. על זה אנו סומכין שאנו אוכלים שחיטת כמה בני אדם ואין אנו יודעים אם יודע הלכות שחיטה. הג' פ"ד [הגהות מיימוניות הל' שחיטה פ"ד אות ד']. ובא"ז [סימן ח' וט'] כתוב דלכתחילה לא שבקינן לאדם למישחט עד דבדקינן ליה. ובדיעבד סמכינן ארובא היכא ששחט ואפילו דאיכא השוחט לקמיה למיבדקיה. מי שאינו יודע לשחוט אסור להניחו לכתחילה לשחוט בגדול עומד על גביו. בהג' במהרי"ח כתב דצריך עיון, דלא גרע מכותי. ואפילו אם אומר ברי לי שלא שהיתי בו אסור. אין הטבח צריך לידע כל הדינין, רק שדחה"ע ובדיקת הסכין וכיסוי הדם. וכל המצויין לבא, כגון שהיות מהו שיצטרפו צריך לידע. ור"ת אומר אם הוא חכם שאם יבא דבר שינוי לידו ילך אצל בקי [דיו]. אור זרוע [סימן ל"ב].
<h2>דף ה.</h2>
ציבור שהטילו חרם שלא ישחוט שאינו מומחה, ועבר אחד ושחט, בידם לאסור המותר משום מיגדר מילתא. וכל שכן זה שעבר על החרם אע"פ שאינו חשוד לאכול איסור ראוי לקונסו שלא יאכלו משחיטתו. הרא"ש בתשובה [כלל ז' סימן א'].
<h2>דף ו.</h2>
לא גזרו על תערובת דמאי. מכאן [כי] הנזהר מפת של גוים (או) שנתערב בתבשיל דשרי. מרדכי [סימן תק"ד].
<h2>דף ח:</h2>
סכין ששחט בה כשירה אפילו מלוכלך הרבה בדם מותר לשחוט בה לכתחילה. מרדכי [סימן תקפ"ג] מהרי"ח. כתב המיימוני [הל' מאכ"א פי"ז ה"ז] וכן ספר המצות [לאוין ק"מ] משמו וכן ריצב"א דאם השחיז הסכין יפה בריחים שמועיל כמו ליבון. פט"ו. סכין של גוים לחתוך צונן צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע. וכן הדין בסכין שחתך בה בשר ורוצה לחתוך בה גבינה. מרדכי [שם]. ואם יש גומות ישפשף בפחם. ולחתוך בה רותח אפילו קטנים מלבנו. ר"י מהרי"ח. השוחט בסתם סכין של גוים שרי בדיעבד. אבל עבר ושחט בה במזיד צריך קליפה. סכין שחיטה אסור לחתוך בה שום דבר. מהרי"ח.
המנקר במקום החלב צריך שתי סכינים. מרדכי [סימן תקפ"ה]. סכין של שחיטה לא בעי טבילה. אומר ר"י שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בו שמנונית במים צוננים כי צריך להעביר כל השמנונית תחילה עד שיהיו בצוננים בין מראש הסכין לזנבו ומזנבו לראשו, ולא יעכבנו השמנונית. מס"ה [סמ"ג לאוין ק"מ], הג' פי"ז [הגהות מיימוניות הל' מאכ"א פי"ז אות מ'].
<h2>דף ט.</h2>
צריך לבדוק הטבח אם שחט הרוב אם לאו. ריאה דאיתפרקא בלא בדיקה המתירין בגדיים וטלאים וסומכין על רש"י לא הפסידו. ור"י אומר דחלב אינו פוטר בבכור. טריפה הנטרפת בטרפות הבא מן הבטן כגון חסיר או יתיר, או טרפות ודאי כגון ניקב קרום של מוח ושאר י"ח טריפות, הגבינה אסורה. אבל נמצא טריפה על ידי סירכא בהמה יתירה על שנתה, מתירין הגבינות שנעשו קודם שלשה ימים. ריב"א מרדכי.
ראה הסימנים שחוטים אין צריך לבדוק אם הגרים או אם נעקרו הסימנים. לא בדק הסימנים אסור דלא אמרינן רוב מצויין אלא כשנגמרה השחיטה. תהרא"ש [כלל כ' סימן י"ג]. בא זאב אפילו אקפינהו ולא מדמו כשר. אבל בלא זאב ולא משמשא ידא דטבחא לשם הצריכו הקפה. ופר"ח זה לך האות, כל אשר ינקב קודם שחיטה הוא פתוח ואחר שחיטה אינו פתוח.
<h2>דף י.</h2>
בדק הסכין מיד אחר שחיטה והצניעו, אפילו נמצא פגום אחרי כן שרי.
<h2>דף יב.</h2>
העופות שהובאו שחוטים ביד גוי, אין בידי להתיר. תשובת רש"י, מרדכי [סימן תקצ"ד].
אין חזקת שליח עושה שליחותו. והיכא דהוי חומרא חיישינן. מהרי"ח.
<h2>דף יג:</h2>
צריך בדיקת הסימנים לאור הנר. וסומא ששחט צריך שאדם שרואה יבדוק הסימנים. וסומא שלא ראה מאורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו. אור זרוע [סימן י"א].
<h2>דף טו.</h2>
אם הבשר נצלה כמאכל בן דרוסאי וגמר גוי שלא לצורך ישראל, מספקא לי אם לאסור בשבת, שמא יאמר לגוי, או שמא כיון דחזי קצת לא גזרינן. מהרי"ח.
<h2>דף יז:</h2>
האידנא אין נוהגין להראות סכין לחכם. מסתברא כרש"י דירידת הפגימה קורעת כמו מגל הקוצרין. פנים [אשר"י סי' כ"ד]. מסוכסכת כשירה, דוקא בדקיימא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא. ודוקא שידע השוחט המסוכסכת קודם שחיטה. אבל לא ידע אפילו אמר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה אסור, דכל מילתא דלא רמיא וכו'. סכין ארוך שיש בה פגימה אסור לשחוט בה אפילו אוחז הפגימה בידו. ובדיעבד מותר. ועל כן נראה לפסול כל פגימות הנמצאות לאחר שחיטה ואפילו מסוכסכת. ספר המצות הקטן [הגהות סמ"ק סימן קצ"ז].
<h2>דף יט.</h2>
משיתחיל הכובע לשפע ולעלות טריפה. אלא צריך להניח כל הכובע לצד הראש. מהרי"ח. כקולמוס וכמסרק מכשירין. ודלא כיש גאונים. מרדכי.
<h2>דף יט:</h2>
מירק הגוי שחיטתו פסולה. שחט בה ישראל רוב שנים שחיטתו כשירה. שחט בה דבר שאין עושה אותה טריפה וגמר ישראל כשירה. ישראל וגוי אוחזים בסכין ושוחטים כשירה בדיעבד. וכגון דקים ליה לישראל דלא אישתלי כלל עד דגמר השחיטה. אור זרוע [סימן ז'].
פר"י דוקא בדיעבד כשירה מן הצדדין.
<h2>דף כ:</h2>
לא ינקב בעור ויכניס הסכין וישחוט אע"פ שהסכין מגולה נגד הסימנים. ובספר התרומה [סימן ה'] מתיר בדיעבד. הג"ה פ"ג דשחיטה [הגהות מיימוניות שם אות ה'].
<h2>דף כד:</h2>
נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור. נראה דהיינו שליח ציבור קבוע ולירד לפני התיבה בתעניות ובמעמדות, אבל באקראי משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה. עם הארץ וקולו ערב והעם חפצים בו ויש תלמיד חכם שאין קולו ערב, תלמיד חכם קודם, שונא לא נתמנה שליח ציבור. המתמנה שליח ציבור שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה ממנו, ויחיד מוחה בחזנות. והר"מ בר' חסדאי חולק. שליח ציבור סומא שהגונים מעשיו כשר. אך לא יקרא בתורה ולא במגילה. שליח ציבור צריך שיהא צדיק ונקי בגופו ומבין מה שהוא מדבר וקולו ערב. אור זרוע במסכת ברכות [סימן קט"ז].
<h2>דף כה:</h2>
יין במים לא בעי ששים, אלא חדא בשיתא בטיל. מרדכי.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט אחד בעוף. עוף שלא חתך הוורידין וחתך ראשו קודם צלייתו כשירה. שחט כל המפרקת אפילו בהולכה ובהובאה, באור זרוע [סימן י"ט] הטריף. ור"מ מכשיר. (ב)עוף שלא חתכו גידי הצואר כמו שרגילין שרי בדיעבד. דורא [סימן ל"ד].
<h2>דף ל.</h2>
בשנים ושלשה מקומות אוסרין בין באונס בין ברצון בין בבת אחת בין בזה אחר זה. אור זרוע.
<h2>דף לא.</h2>
קיימא לן כרבי יוחנן דבעי כונה לחולין.
<h2>דף לב.</h2>
צריך ליזהר כששוחט בסכין רע שלא להאריך ולשהות במיעוטא בתרא. ויש ליזהר כששוחטים כבשים שלא תהא חלדה מתחת (הצואר) [הצמר], וכן בקרני האיל העמוקים. שחט עוף וחתך מעט שהדם יוצא והגביה סכינו, לא יגמור. דשהיית עוף מועטת מאד. ואם בא לישאל אומרים לו שישחוט הקנה ואחר כך יבדוק הוושט. ואם אינו בקי לבדוק ימכרנו לגוי שימות לפניו שלא יחזור וימכרנו לישראל. מרדכי [סימן תר"ו]. ואפילו אם מורט נוצות יונה ומצא הדם אוסרים.
<h2>דף לב:</h2>
שחט הקנה ואחר כך ניקבה הריאה טריפה. דלא קיימא לן כר"ל. פנים.
<h2>דף לג.</h2>
בשר שנמלח צריך הדחה אחרונה אף לצלי. ולצלי לא בעי הדחה קמייתא. מהרי"ח.
<h2>דף לח.</h2>
כשכש(ב)ה באזנה או גועה ועבי קלא או הטילה רעי ומתרזת הוי פירכוס. מהרי"ח. דין מסוכנת דוקא בבהמת ישראל. אבל מסוכנת דגוי לא מכשירינן עד דאזלא ארבעא גרמידי בדקה ומלא קומתה בגסה. אור זרוע [סימן כ"ז]. מסוכנת דעוף לא נודע לי אם הוא כענין בהמה או אפילו בפחות הוי מסוכנת וצריכה פירכוס. אור זרוע [שם].
<h2>דף מא.</h2>
נהגו כשרים כששוחטים בכלי שנותנים מעט מים או טיט. שבענין זה אין מקבלים דם לזרוק לעבודה זרה. כששוחט אדם חיה או עוף שצריכים כסוי, יתן עפר תיחוח וימלא הגומא עפר. ולא ישחוט לתוך הגומא כלל. מרדכי [סימן תר"ז]. ואפילו אינה נקיה מעפר אסור. מהרי"ח. באור זרוע [סימן ל"א] כתוב האידנא שוחטים לכתחילה אפילו בפרהסיא תוך המים או לתוך הכלי או לתוך גומא. אור זרוע.
<h2>דף מב.</h2>
אלים שאין להם מרה לא חשיב כניטלה המרה דהא כולהו איתנייהו הכי, תוספות.
<h2>דף מג.</h2>
הא דאמר' כיס שלו קיים כשר, היינו דוקא שניקב על ידי חולי, אבל [על ידי] מחט אפילו בחלל הגוף טריפה. ניקב חצר הכבד טריפה, נסרך כשירה. מעשה שהמרה נדבקה לצלעות ומיצר הכבד כדינה והכשירוה. מרדכי [סימן תרי"ז].
<h2>דף מד:</h2>
חכם שהתיר רשאי חכם אחר לאסור. בהמה שהורה בה חכם, בעל נפש לא יאכל ממנה, ודוקא שהורה בה מכח סברא אבל גמיר גמרא אוכל. שרי לת"ח לטעום מעט כדי לברר הוראתו. אם היה נמכר במשקל שרי והמעות יתן מיד. אבל תרי לא חשידי. ובעל מעשה ירחיק מן הכיעור אפילו בתרי. מהרי"ח. וקשה היאך החזנים לוקחים הטבחיא. אור זרוע [סימן ס'].
<h2>דף מה.</h2>
נמצאת תולעת בקדירה של מוח, וקרום התחתון אין בו רושם וקורט דם כשירה. כן כתב ר"ח. וטוב להחמיר כה"ג שמטריפין כשנקב אחד מהקרומים. אור זרוע [סימן ס"ב].
<h2>דף מה:</h2>
מעשה ששומן הלב היה דבוק בלב מאד, וחתך מורי השומן ולא ראה על הלב כלום. ואחר כך חתך הלב וראה בעובי הלב ולא בחללו קצת דם שנצרר ואסרו. אבל אם לא היה מוצא אותו קורט דם [היה] מותר. אור זרוע [סימן ס"ח]. קנה הלב דרכו להיות בו נקבים דקים. והיינו רביתייהו וחלב טהור סותמו. הג' במהרי"ח. מחט הנמצאת תקועה בלב ולא עברה לחלל הלב, אם תקועה עדיין במקצת בדופן הצלעים, אפילו קופא לבר כשר. מרדכי [סימן תרכ"ז]. ואם נמצאו מים בשלחופית קטנה מונח במוח, והמוח מקיפו מכל צד כשירה. אבל אם מגולה מקצת אצל הקרום והגולגולת או שמונח בין הקרום והגולגולת טריפה. אור זרוע [סימן ס"ג].
<h2>דף מו.</h2>
פסיקת החוט בעוף למטה מכנפיו אפילו במקום שאין מחובר לגוף העוף אלא נכפל ויושב שם. אור זרוע [סימן ע"א]. שתי עצמות קטנות המחוברות לגוף העוף ומונחות בגף העוף, למטה מהן הוא למטה מן האגפים. מהרי"ח.
<h2>דף מו:</h2>
יבשה קצת ואינה נפרכת יניחנה במים וממשמש בה או יתן מים לתוך הקנה אי הדרא [כשירה]. אור זרוע [סימן ע"ז]. י"א אם נשבר הקרום מחמת נפיחה יבישתא היא וטריפה.
פנים. [קיצור פסקי הרא"ש אות י"ד] ריאה שיש בה כמין קליפות וכו'. כתב הרי"ב אפילו מראות הטובות בעינן שיתלבנו קצת בנפיחה. פנים. [שם] וסירכא שהיא נתקת בו בכסדרן. נראה דוקא כמו שהן שוכבות. אבל אם שוכבות זו על זו טריפה. מרדכי [סימן תרט"ז]. פנים. [קיצור פסקי הרא"ש אות י"ג] שהאדימה וכו'. בעינן שיתלבן מקצת.
<h2>דף מז.</h2>
בועא הניכרת מעבר לעבר, אי שפכי להדדי טריפה. ודוקא בדקיימא נגד הסימפונות. מרדכי [סימן תרי"ט], והן עובי שתי אצבעות בדקה וארבע בגסה. [נסרך אונא באומא] במגנצא ובקלוניא מכשיר, בגרמיזא ובצרפת אוסרים. יש ביניהם כשיעור שני חוטין כשירה. וצמחים קשים אפילו סמיכי אהדדי כשירה. נסרכה כסדרן אונא באומא לדברי המכשיר, או נדבקו והעלתה נמי צמחים במקום הסירכא כשירה. עינוניתא שנחלקה לשנים מחוברות מקצתם למטה כעובי אצבע כשירה. אונא עליונה של ימין אפילו יש על גבה כטרפא דאסא כשירה עד חצייה. אבל בכל שאר אונות ואומות טריפה. אור זרוע [סימן פ"ט]. סירכא היוצאת מתוך הטינרי כשירה כשאינה דבוקה למקום אחר, אבל בבועא לא. ואם יוצאים מבשר הריאה ואינה דבוקה למקום אחר כשירה. וכן בשיפוליה. אבל מדולדלת בשיפוליה כזה טריפה. מים זכים מטריפין בסמיכי אהדדי או סירכא היוצאת ממנה. אבל בניכר מעבר לעבר בשיפולי ריאה [כשר] וכן בטינרי וכל בועות קשות. נסרכו האונות כסדרן והסירכא בשיפולי או בחוד ממש טריפה. נסרכה האונא לעצמה מראשה לסופה כשירה. וכן באומא. היו בשמאל יותר אונות מבימין אע"ג דקיימי בדרי דאוני הוי חליף. נמצא בימין שאונא האמצעית גדולה מן האונה הסמוכה לאומא, הטריף הרמ"מ. ויש מכשירין. חסיר טריפה. ואם סדק ניכר מלמעלה או מלמטה ודומה לאונא כשירה. ואם יש ביניהם כטרפא דאסא אחר נפיחה בין בעיקרן בין באמצעיתן בין בסופן כשירה.
פנים. [קיצור פסקי הרא"ש אות י"ח] בועא בשיפולי הריאה וכו'. פירוש סוף אומות או אונות. וכן בכל חיתוכי וחידודי וכן בעינוניתא דוורדא. יתרת ששורשה עומד בדרי דאוני, וכשנופחין נוטה לחוץ טריפה. אבל נוטה לפנים כשירה. ויש מטריפין. ויתרת אפילו פחות מטרפא דאסא טריפה. ומליא מוגלא מתירין אפילו מאומא לחברתה. אם יש פיצול בעליונה של שמאל, אם הפנימי קצר מהחיצונה ונוטה לחוץ טריפה. אבל נוטה לפנים כשירה. אם יש סדק או קמט מעט בין מלמעלה בין מלמטה או היכר כגון שצדו אחד ארוך שדומה לאונא, לאו שיע כאופתא הוא וכשירה. חסרה בשיפולי כמין כ' כמין ו' שאם אחד מן העוקצים ארוך מהשני מכשירין.
ענוניתא דוורדא שנתפצל. אם רחב באמצע הפיצול, אם יש להם שורש אחד כל שהו. אבל אם הוא חד בעינן שורש אצבע בדקה ושתי אצבעות בגסה, וכל חד לפי קוטנו. ואם ההפוכה קטנה (אשאינה) [משאינה] הפוכה כשירה (בווינא), ואם לאו טריפה. והיכא שההפוכה קטנה, יש מכשירים בשורש כל שהו. מטריפין [אם] נמצא שתים או אינה כלל. גם לכל מקום שנסרכה (ואי') [ואפילו] האמצעית. דבוקה העינוניתא בכיסה יפריד בנחת, אם לא נסרך כשירה. ואם ארוכה יותר מאונא שאצלה טריפה. וכן אם קטנה מעלה של הדס. מקום מעמד העינוניתא אצל הלב תחת הערוגה ועומדת בין אונא לאומא הסמוכה לה או למטה מאונה השלישית. וכשנופחין בריאה חריץ שלה מכוון כלפי חיתוך שבין אונא לאומא הימין ועוקץ אחד כנגד האומא ועוקץ השני כנגד האונא. ואם החריץ נתהפך מעט לצד זה או לזה כשירה. אבל אם החריץ כלפי הלב, הפוכה היא וטריפה. ואם אין לה חריץ טריפה. נמצאת כולה תחת האומא או תחת האונא או משוכה מן הלב למעלה כלפי החיתוך עד שבשר הריאה שוה אצל הלב, זהו שינתה מקומה וטריפה.
<h2>דף מז:</h2>
ריאה שנתקררה ישימנה בפושרין. וכן פעמים שהליחות סותמת הסימפונות מן הריאה יהפכנה וינענעה שתצא הליחה מן הקנה. ואם תעלה אז בנפיחה כשירה. אור זרוע [סימן צ"ג]. פעם אחת בא אטום וכבר נחתכה הריאה ולקחו שפופרת ונפחו ולא עלתה ומשמש בה עד שנתרככה ועלה והכשיר.
<h2>דף מח.</h2>
אונות הדבקות בצלעות או בבשר שבין הצלעות בין בגגן בין בשיפולן ואפילו ודאי ניקבו חותכין הסירכא עם מעט בשר הדבוק בו ומניחו עם הריאה ונותנין עליו רוק או גילא, אם עולה בנפיחה כשירה. אונות העליונות הסרוכות לגרגרת טריפה. סרוכה לקנה הלב טריפה. ואם דבוק מעיקר הלב ובא עד למטה כשירה. ואם מפוצלת זו מזו אפילו מעט וחוזר ונדבק טריפה. ובגרגרת ובקנה הלב אם דבוק שאינו יכול להכניס אצבע ביניהם ויש הפרד מעט למעלה מן הגרגרת שניכר חיתוך הבשר כשר. מעשה שראשי האונות היו דבוקים לשומן הלב מחמת רוב חלב הבהמה, והפריד רבינו יואל בנחת, ובדקה בפשורי. ועלתה והכשיר. דבוקה כל הריאה לדופן בלי סירכא והוה כגון רקבובית כמין עור על הריאה לבד קרמא עילאה, מפרידין אותו ובודקו בפשורי. אור זרוע [סימן ק"ו]. פר"ח ב' צלעות קטנות מימין ושתים משמאל נידונין כחזה לענין סירכא. אור זרוע [סימן קי"ד].
<h2>דף מח:</h2>
נמצא מחט בסימפונא רבא דריאה כשירה אפילו לא נפחו הריאה. דורא. ואפילו במחטים קטנים אם באת הריאה שלימה לפנינו כשירה. הג' פ"ז [הגהות מיימוניות הל' שחיטה פ"ז אות ו'].
<h2>דף מט.</h2>
טבח הכניס ידו ואומר שהיא טריפה ואחר כך הכניס בודק אחר את ידו ואומר שהיא כשירה, סומכין אקמא ואמרינן נעברה הסירכא. דעד אחד נאמן באיסורין. הרא"ש. ניקבה היכא דמשמשא ידא דטבח, כגון במיצר החזה או בכל מקום שיכול לתלות כגון נקב העשוי בסכין, או שנתלשה למעלה בחוזק ונמצא נקב תלינן. מאור זרוע [סימן ע"ט].
פנים. עוף שקורין פלומו"ל ויוצאים תולעים מקרקבן שלו כשירה.
<h2>דף מט:</h2>
אחר שמסירין החלב מן הכרס יש קרום ותחת אותו קרום יש חלב דבוק לכרס ואסרו רבינו אפרים. ורבינו יואל מתיר וכן נהגו בריינוס. וטוב להחמיר דלדידן לא סתים. אור זרוע [סימן קכ"ב].
חלב שנדבק בריאה אינו סותם. חלב הכרס שאנו נוהגין בו איסור יש להחמיר ולומר שאינו סותם. אור זרוע [סימן קכ"ב].
<h2>דף נ.</h2>
פנים. [קיצור פסקי הרא"ש אות ל"א] מקיפין בבני מיעים וכו', גם גסה פרש"י ואומא לאומא והכל באותה ריאה.
<h2>דף נ:</h2>
[נקרע רוב החיצונה] אפילו נקרע מדפנן העליונים והתחתונים יותר מרובו כשירה. מהרי"ח.
וכן העלתה על המחט חלודה טריפה. דורא. ניקבה המחט משני צדדין ומלחו הבשר או שפשפו במים מספקא ליה לאבי"ה אי תלינן להקל כמו בזאב או נימא המים או המלח העבירו את קורט הדם. אור זרוע [סימן קל"א]. מצד אחד בעינן שיהא הדם נגד חודו של מחט. אבל משני צדדין אפילו יש דם סביב מקום הנקב טריפה. מרדכי [סימן תרכ"ז].
<h2>דף נא:</h2>
נועץ ציפורניו וכו'. מכאן דיקדק רא"מ שאין לקשור רגלי הבהמה כשמשפילין אותה על הארץ לשחוט. דאז אינה יכולה לנעוץ צפרניו בקרקע. אינה יכולה לעמוד, כיון שלא ראינוה שנפלה תלינן בשגרת ושרי. נפילה. אם דרך לפניה נפלה אפילו לא נפלה אלא גבוה ששה טפחים. ואם דרך גילגול נפלה צריך שתפול גבוה עשרה טפחים. נסתפק רבינו שב"ט בכל הני דלא חיישינן אי צריך פירכוס. אז צריכה בדיקה בכל מיני טריפות לבד מסימנים. ובזמן הזה משבח אני את העצלנים שלא יסמכו על חכמתם לבדוק. חמיצי הוא קיטנית שיש להם זויות. חפצי עדשים. ואבי"ה פירש (חפני) [חפצי] עפצים. אור זרוע [סימן ק"מ].
<h2>דף נב:</h2>
פנים. בין בבהמה בין בעוף. פירוש מן העורף ולמעלה עד יותר מאמצע גולגולת הראש. אור זרוע [סימן קמ"ג]. נץ יש לו דרוסה בגדיים ובטלאים כשיש מצילין.
<h2>דף נג:</h2>
שרקפא דספק דרוסה וכו'. ומה שלא השהה אותו י"ב חדש משום חששא דאתי בהו לידי תקלה, [לא קשה] על ביעי דספק טריפה [נ"ח ע"א] דמשהינן אי הדרא טענא, משום דרגילות למהר לחזור ולטעון אם אינה טריפה. מהרי"ח.
<h2>דף נד.</h2>
אנו לא בקיאים בהקפה ופסלינן הכל. הגהת סמ"ק. אנו שאנו מחזיקים בעור אחרי העורף שלא ישמטו הסימנים, היינו תפס הסימנים. אבי"ה.
הכה במקל על גיד הנשה או על כוליא, אפילו מתה מחמת מכה זו כשירה. אבל בחץ יש לחוש לצומת הגידין ולניקבה הכוליא.
<h2>דף נה.</h2>
כל מקום שנטרף על ידי נקב, אפילו אין כאן נקב והבשר רע סביביו כמו מוגלא טריפה. לקתה בכוליא דמליא מוגלא טריפה. נראה דמכת חרב כמו מוגלא. מקום חריץ פירש רש"י אותו לובן המסובך למתנים. והיינו אותו חוט שבכוליא שבו הוא תולה ממקום שנראה חלב והגידין מעורין שם, והוא אמצע כוליא. במוגלא אפילו לא הגיע למקום חריץ טריפה. ואם נבקע לשנים טריפה. ואם יש דם בכוליא כשירה. מעשה באיל שלא היה בכוליא [שלו] בשר כי אם מים צלולים, רק (שהמקום) [שבמקום] שהלובן שלם כשירה. מעשה שהיה שלפוחית בכוליא, וניכר בטוב מקום חריץ והכשירו. ואם יש מכה על הכוליא מגבה חותכין אותה, אם אין מכה בפנים כשירה.
<h2>דף נה:</h2>
טלה הוכה על מתניו, כמו שרגילים [הטבחים] שנראה שמן ונתאדם הבשר מאד ונמצאת כוליא שנגדה אדומה שחורה ומטיא למקום חריץ. ואומ' בה"ג בכוליא מליאה דם כשירה. נראה דאפילו הוא מחמת לקוי כי הכא כשירה. שמואל בן ר"ב. תהר"ח.
יש לישאל לפי אותם שאומרים אין סירכא בלא נקב אם סירכא נמשכת מן המרה או מסומכיה דטחול. או דילמא דוקא בנקב בריאה ששואבת כל מיני משקין. מרדכי. סומכיה היינו כל מה שדבוק לכרס ולא יותר. מעשה והיה הטחול נפוח בקולשי והנפח מלא מים זכים והוציא המים והיה בפנים כמראה שעוה וציוה מורי לגוררו ואחר כך בדק בפנים והיה שלם שלא ניקב והכשיר אבי"ה. ואפילו היו מים סרוחים היה מכשיר. אין אנו בקיאין בגרידת הרופא לכן ראוי להחמיר כשנשתנה הבשר הכל לפי הענין. מרדכי [סימן תרכ"ט]. הלעטה הוא מקום שיכולה להחזיר. וכן דין עוף שניטל חרטומו.
אם היו שלש או ארבע כליות והקטינו היתירות ונשארו שתים כהלכתה שלא הקטינו כשירה. אם שהוולד מונח בה נמוק פסולה, נחתכה כשירה. נרקבה פסולה. נימוק הוולד במיעיה ונעשה עצמות כשירה. בעוף אם ניטל המיעי שמונח בו הביצה כשירה. אבי"ה. ופר"ח וכן ר"י פסק בעוף לאיסור. אור זרוע [סימן צ"ח וצ"ט].
אסקינן כמו באלפסי המחמיר בגלודה. ועוף שנגלד דינו כבהמה.
<h2>דף נו.</h2>
היכא דידוע שנפלה לאור ראוי להחמיר גם בבהמה. אור זרוע.
<h2>דף נו:</h2>
אווזי דידן כעוף של מים דמו, אבל שאר עופות צריכים בדיקה ואין אנו בקיאים עכשיו לבדוק. מרדכי.
פנים. [רא"ש ס"ס נ'] מתחיל למשוך, פירש רש"י דהיינו מן המיצר ולמעלה. ואבי"ה פירש שמושך ביד אחת הוושט וביד אחרת המיעי ההולך לקרקבן, וכל מה שמעלה היינו גגו. ואפילו לפירוש רש"י נראה דהמיעי ההולך לקרקבן דינו בכל שהו כקרקבן. אור זרוע [סימן קס"א].
<h2>דף נז.</h2>
רבינו פרץ מסיק בירך העוף אע"ג דידע שלא נשמט כשהביאו לו לשחוט ונמצא הירך שמוטה ואינו יודע אם נשמטה קודם השחיטה טריפה. אע"ג דלא איעכול ניביה.
[אין ריאה לעוף [לא לינפל] לא ליחמר]. ודוקא דליכא למיחש לריסוק איברים, אבל נפלה גבוה עשרה לארץ חיישינן כמו בבהמה. אור זרוע.
<h2>דף נח:</h2>
מעשה ששחט אווז ונמצאת מיעיו מונחים בין עור לבשר והיה הולך בטוב סמוך לשחיטה ולא היה תפור. והכשיר אבי"ה. כל יתיר כנטול דמי. פירוש חשבינן כאילו אין לה אלא רגל אחת. וכן קבלה. ור"י פירש כאילו נחתך, והרי ניקב באותו מקום. מעשה בתרנגולת שהיה לה במקום צומת הגידין אצבע יתירה ובו עצם וציפורן, ורבו המתיר[י]ן. מרדכי [סימן תרל"ו]. שלש רגלים, אם יוצאות למעלה מן הארכובה ומגיעות לארץ ומהלכות על שתיהן טריפה. אבל אם אינו מגיע או אם היתירה עומדת שלא במקומה או שיוצאות, למטה מן הארכובה, דילדול בשר הן וכשירה. אור זרוע [סימן קס"ד]. כרוחב אצבע. וי"א כאורך אצבע שלישי הנקרא אמה. מעשה במיעי של כבש שהיה יוצא מן הדקין כאורך (אמה) [אצבע] והיה סתום בסופו והריעי נכנס בתוכו ויוצא מתוך, והכשירוה. אור זרוע [סימן קס"ו].
<h2>דף סב:</h2>
תרנגולתא דאגמא אסור. פירש ר"י דשני מינים הם. ומין אחד נקרא בלשון זכר ואחר בשם נקיבה. אבל פירוש רש"י לא יתכן, דהא כל היוצא מן הטמא טמא. מרדכי [סימן תרמ"ב]. החסידה שקורין שטורק יש מקומות אוכלים אותה. ואני מחזק מסורת אשכנז שאוסרין אותה. הרא"ש [שו"ת הרא"ש כלל כ' סימן כ']. ורבינו יואל אוסר כל זמן שלא גדלה הנוצה הגדולה שעל כל גופה.
<h2>דף סג:</h2>
אין סומכין על סימני עוברי דגים. אין עוף נאכל אלא במסורת ואפילו בשלשה סימנים. ואפילו אין אנו רואים שדורס חיישינן שמא ידרוס לאחר זמן.
עוף הנקרא פא"ן מותר באכילה.
<h2>דף סד.</h2>
כשהביצה מליאה דם ניכר התחלת ריקום אפרוח. אבל לא נרקמו ממש מותר. מרדכי [סימן תרמ"א].
<h2>דף סד:</h2>
אוכלים ביצים צלויות ואין צריך לבדוק אם יש בהם דם. אך כשעושין מהן תבשיל נוהגין לעיין אחריה. ואם נמצא דם בחלבון אחר שנתבשלה ואין מקום הקשר ניכר הביצה מותרת, ולא חיישינן שמא היה על הקשר ונתפשט חוצה לו. דספיקא דרבנן לקולא. דורא.
<h2>דף סו:</h2>
דג הנמצא בחרישה אפילו יש לו קשקשים לוקה עליו. רמ"מ.
<h2>דף סז.</h2>
נעיצים נתרבו לאיסור. והן רחבים. ויש להם מוצא ומובא כמו ביברי דגים. אור זרוע [סימן קע"ה].
<h2>דף סז:</h2>
קיטנית או פולין בלא קליפות ושרביטין והן יבשים, ולאחר שבישלן נמצאו בהן זיזין מותרין. דור"א. וספר המצות קטן כתב טוב להשים אותם במים חמים שלא ישרצו בדופני הקדירה. אבי"ה מתיר תולעים שבגבינה אפילו פירשו לגמרי וכן בשר ודגים שהתליעו מחמת חום. אור זרוע [סימן קע"ט]. תולעים הגדילים ביין מותר לשתותן. ואם סינן היין ואחר כך ניער היבחושין ביין אסורין. תולעים שבקמח רבינו יצחק אור זרוע ציוה להשליך את הקמח בנהר דונאו. תולעים שבקלחי הירקות, כיון שאין התולעת רוחשת בתוכו מותרת. וכן הורה ר"מ להיתר במבשל קליות חיטין ונמצאו בהם תולעים. הג' פ"ב [הגהות מיימוניות הל' מאכ"א פ"ב אות ד']. תולעת הנמצאת בפרי מבושל, שיער ר"מ שאין כל פירי שאין ששים כנגד התולעת. הילכך בטל. הרא"ש בתשובה. תולעים שביין מותר אפילו הוריקו מכלי אל כלי. תהר"ח.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי או מת חלבו וגידו מותר ודמו אסור. בן תשעה שהפריס על גבי קרקע טעון ניקור כשאר בהמה. לא הפריס על גבי קרקע ונמצא טריפה מותר. אור זרוע [סימן קפ"א וקפ"ב].
<h2>דף עו.</h2>
אם יש לקותא או מכה בארכובה עצמה ושם צומת הגידין, ויש לחוש שמא נפסק אחד מהגידין או רובו של אחד, אפילו לא נשבר העצם טריפה. סה"ב. וזהו עד כדי רוחב גודל. ובשור הגדול ארבע אצבעות. וכל דינים אלו דוקא ברגלים שלאחריה אבל ביד אינו טריפה אלא כשנשבר אצל גוף הבהמה. דורא.
<h2>דף עו:</h2>
חדא אלימא, פירש אבי"ה דעב מונח על השנים הדקין. והן אותן שמפרידין כשתולין הבהמה ברגליה. דעופא שתסר, ויכולים לבדוק על ידי מחט ובו חוט וכורך החוט סביב כל אחד. מרדכי [סימן תרמ"ח]. היכא דנשבר העצם ויצא לחוץ וכן שמוטת ירך בעוף ולא ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה, רוב פעמים מצינן לברורי אם השחירה המכה אם כן מחיים הוא. וכל ספיקות שיבואו לחכם יש לאסור. ולא דמי לזאב שנטל בני מיעים דפ"ק [ט' ע"א], דהתם יש לתלות בזאב. מרדכי [שם]. [אם עור ובשר חופין את רובו]. פירוש שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה. וגם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים, אז מותר אפילו האבר. וכן פרקי כנף העוף דינם שוה אם נשברו ועור ובשר חופין רובו הכל מותר. ואם אינם חופים אז האבר אסור והעוף מותר. וצריך לשייר מעט מן המותר עם האבר האסור. והגף דוקא כשנשבר רחוק מעט מכבותנא באסיתא ממקום חיבורו, אז שרי. ומ"מ לעיין בצלעות אם נצרר הדם או נשבר ממש במקום חיבורו. וצריך בדיקה להכניס שפופרת בקנה ומניח הריאה דבוקה בצלעות, ונותן על הריאה גיל או גדפא ומנפח. אם עולה בנפיחה כשירה. אור זרוע [סימן קפ"ו וקפ"ח].
<h2>דף עז.</h2>
אמר רבינו יואל שיליא של נבילה או טריפה שנתבשלה עם בשר אינו אוסר. אור זרוע [סימן קצ"א].
<h2>דף פג:</h2>
כוי אין מכסין דמו בי"ט דמוכן לודאי לא הוי מוכן לספק. אבל הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם הכוי, דהוי נמי ספיקא. אור זרוע [סימן ל"ז].
<h2>דף פו:</h2>
השיב רבינו שמחה כשיש למול שני זכרים תאומים אפילו יש שני מוהלים, אחד מברך על המילה והאב להכניסו. והשני לא יברך על המילה אלא יברך אשר קידש ועולה לשניהם. ואע"ג דאין התינוק השני בבית הכנסת כשמלין הראשון. רק שלא יסיח דעתו בנתים. ונראה דהוא הדין לשני תינוקות לשני בני אדם. ועוד השיב אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת. מרדכי [סימן תרנ"ז ותרנ"ח]. וכן הוריתי בשני חתנים שיברכו שבע ברכות לשניהם. ונחלק עלי רבך בלא ראייה. הרא"ש בתשובה. הלכה למעשה כפרש"י דכיסה את החיה ואחר כך שחט את העוף שאינו מברך על השחיטה, אבל חוזר ומברך על כיסוי הדם. אור זרוע [סימן ל"ד]. פסק מורי ורבי מי ששחט תרנגולת כשירה ושוב שחט אחרת ונתנבלה בידו חייב לכסות, כסתם מתניתין. ה"ג פי"ג [הגהות מיימוניות הל' שחיטה פי"ד אות ב'].
יונה הנשמט גף שלה שצריך לשוחט לבדוק שאינו יכול לבודקה מחיים, נראה ששוחט בלא ברכה ויבדוק אם נמצאת כשירה יברך ודלא כרש"י. [אור זרוע סימן ל"ה].
<h2>דף פח:</h2>
אין מכסין בטיט ולא בשחיקת כלי מתכות. ומכסין בזהב שחוק. ואין מכסין בארץ מליחה שאינה מגדלת צמחים. פסק הגאון, מי שאין לו במה לכסות ואינו רוצה לשרוף טליתו, ישחוט ויבליע הדם בבגד או בסנדל, ויברך על הכיסוי. וכשיגיע לעפר יכבסנו, שיצא הדם הבלוע ויכסה. אין מכסין בשלג. אור זרוע [סימן ל"ט ומ']. אין מכסין בגבבא ולא בנוצה ולא בסלתות. אור זרוע [סימן מ'].
<h2>דף פט:</h2>
צריך לנקר ירך חיה כירך של בהמה, ולא שרי רק החלבים הקריבים על גבי מזבח. אין צריך לבדוק בעוף אם יש לו כף עגול. אם ימצאו ברגלי התרנגול חוטין אדומים טוב להשליכם או לחתכם (ולהשליכם) [ולמלחם]. אבל אותם הנמצאים בירכי התרנגולים הרגילים להיות תדיר אדומים כשבאים לידי קשה בעיני לאוכלם. מ"מ איני מצריך לנקרן קודם בישול. ר"י.
<h2>דף צב:</h2>
המנקר בשר ישבר עצמות שבירך וינקר הקנוקנות וגיד הנשה כולו עם השמנו. ויטול הגידים שבעיקרו והקרום שעל הקיבה דאקשתא ודאייתרא עד אמה מן המיעים של קיבה. ויפרידנו בנחת, שלא ישאר ממנו בכנתא. ויטול הקרום והחלב שעל הטחול ועל הכרס כולו, ואפילו הדבוק לגמרי, ועל המסס ובית הכוסות והגיד [שבטחול] וקרמא שבכסלים ושני קרומי הכליות וקרום שעל חצר הכבד וחוטין שבראש תחת הלשון ושבצואר. אל תאכלו ממנו נא כ"ה בכל צד ואחד באליה וכו'. בעל נפש לא יסמוך כי אם על בקי. אור זרוע [סימן רי"א ורט"ו]. לובן כוליא אם אירע שלא שירשו מקצת לחוץ וניטלה או נתבשלה עמו לא אסרינן ליה. אור זרוע [סימן קצ"ח]. צריך לקלוף היותרת מבחוץ. אבל מצד הריאה אין צריך. נהגו לקלוף משני צדדין, דלא ליתי למיטעי. אור זרוע [סימן רי"א]. סמוך לזנב יש שומן האליה, ועליה יש תרבא דקליבוסת. ואותו חלב ושומן דבוקים זה לזה, ואין ביניהם אלא גיד אחד לבן כעין קרום והוא בכרת. ומה שתחתיו מותר. רא"מ. מרדכי [סימן תר"ס].
<h2>דף צג.</h2>
שומן הכרכשא וכן של כרס, יוריני אם נחזיק דם ככנתא גופא. וכתב דמצא תשובה מרבינו שמואל בן ר"ב. אבל מצאתי דאסור, [וכן] כתב רב יהודאי, סורייקי סומקי שבכנתא לא מהני להו חתיכה ומליחה. ומיימוני חולק. רק שבלע קצת מן הדם שנפלט, אז אסור גם הבשר... ואבי"ה.
חוטין שבעוקץ אסורין. פירוש רא"מ הם חוטין שבזנב. כדתנן [סוכה ל"ד ע"ב] ניטל עוקצו. ואסורים מפני שיונקים מחלב שעל גבי הכליות. חוטין שבכסלים, אי שליף להו אדחמימי אישתלפי. מרדכי [סימן תר"ס]. רבינו יחיאל לא היה אוכל מאותה חתיכה. אך מה שנתבשל עמו היה אוכל. דהר"ח. אם היו שרויין במים הוי כחמימי. סה"ק [סימן ר"ד].
<h2>דף צג:</h2>
[אומצא דאסמיק] אע"ג דדם שלא פירש מותר, כיון דאסמיק כל כך שנראה שם רוב דם, אסור. וריב"א פי' דע"י שמצמיתין אותו בחומץ נתקבץ הדם אל מקום אחד. אור זרוע [סימן ר"ט].
מילוי שהגם החיצון לא נמלח ופשטידא אסור אלא אם נמלח הבשר שבתוכו ושהה כדי מליחה. ומה שמחלק בגמרא בצולין בסולת נקייה בשפולה, היינו בשפוד, כגון שעושין לקורבנים. אור זרוע [סימן ר"מ].
טבח יודע ונמצא אחריו חלב טריפה שלש פעמים אין מחזירין אותו, ואפילו אי קבל עליו ליזהר. אבל אם לא היה יודע ולומד, מחזירין אותו. הרא"ש בתשובה. נמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו ולא מלקינן ליה. אפילו נמצא בשנים ושלשה מקומות. ומכריזין עליו בבית הכנסת. ולא יתעסק באומנותו חדש. ואחר כך מתחרט בפני תלמיד חכם שבעיר ויתן לו דין [—עונש] כפי ראות עיניו. ויחזרו ויכריזו עליו שהחזירוהו לאומנותו. וקודם ההכרזה אסור לקנות ממנו. ואם נמצא אחריו כזית מלקינן ליה בברכו בבית הכנסת, ויכריז בעצמו בקול רם אחר המלקות. אבל המוכר במזיד טריפה בחזקת כשרות צריך לקבל דין [—עונש] מפי תלמיד חכם. (ומפני) [ואע"פ] שקבל הדין לא שבקינן ליה אפילו ליעשות חנוני למכור ואפילו אגוזים עד שילך למקום שאין מכירין [אותו] ויחזיר אבידה או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב. מעשה במשומד שנגע ביין, ואמר שעשה תשובה בינו לבין עצמו. והתיר ריצב"א מפני שהפקיד כיסו בשבת. ורשב"א אוסרו. אור זרוע [סימן רי"ב ורי"ג]. בעל נפש לא יסמוך כי אם על בקי בניקור. אור זרוע [סימן רט"ו].
<h2>דף צו:</h2>
בסמ"ק כתוב, חתיכה חמה תחתונה אוסרת כל העליונות, אפילו חתיכה של איסור קטנה ולית בה שומן. מעשה בטבח שתפס ברגלי התרנגולת בידו ועירה את [מים] רותחין עליה, דהשתא אין הנוצות מגינות, ונאסר כדי קליפה. ושוב מלחה ובישלה עם שאר בשר, ודאי לא אמרינן שנאסרה התרנגולת מחמת המליחה מכח שמנונית שבכדי קליפה, כיון שהדם שאסרו אינו מפעפע גם השמנונית אינו אוסר. אבל נ"ל לאסור הכל, כי שמא אין כח במלח להפליט כלל בדבר מבושל, ואם התרנגולת נמלחה רק מבפנים ולא מבחוץ, בכדי קליפה מפסיק בין המלח ובין גוף התרנגולת תהר"ח.
<h2>דף צז:</h2>
דג טמא שנתבשל עם דגים טהורים ונמצא לאחר בישולו, לא חיישינן שמא נשתייר בתוכו מעט מים עם האיסור כשעירה הרותחין עם הדגים ואותו המיעוט יאסור שאר הדגים כשנוגעים זה חמין זה בזה. אך ביצים שנתבשלו ונמצא באחת מהן אפרוח או דם אסור אע"פ שיש ששים בשאר ביצים, מהאי טעמא דאין רגילין שיבשלו כל כך הרבה שיתבטלו ברוב. ואעפ"כ אין צריך להגעיל המחבת דאוקמה בחזקת כשרות. ואם הוציא הביצים או הדג בכף (ו)הכף אסור ואוסר כל מה שמוציא בו אחר כך. דורא. כלי שנאסר מחמת [ספק] או שנאסרו מספק דרבנן או מחמת חמאה של גוים אע"פ שנדה רבינו נתן מי שאוכל אותם, לא מחמרינן לאסור הכלים ואין מפרסמין הדבר. מרדכי. אפילו לפי ס"ה [סימן ל"ב] דדם ביצים דאורייתא, היכא שנטרפו ביצים בקערה ונמצא על החלמון אחר שיסיר החלבון שנשאר בקערה, בטל ברוב בלא ששים. אע"פ שאחר כך יבשלוהו דאז יהיב טעמא, (או) דאין חוזר וניער. אע"ג דבסה"ק [סימן רכ"ב] כתב באפיית מצו(ו)ת דבשעת אפייה יהיב טעמא. ושמא הוא לא החמיר אלא בחמץ בפסח. תהר"ח.
<h2>דף קו:</h2>
נטל ידיו וטבעת בידו ואפילו רפוי אוסר, הר"ח בתשובה.
<h2>דף קז.</h2>
ואם קיבלו רביעית אפילו שלא מסומך יכול להיות שכשר אפילו אינו עומד. פנים [רא"ש סי' י"ח]. מים הראשונים צריך שיגביה ידיו. [אבל] אנו שאנו נוטלים שלש פעמים אין חוששין. וכן אם נגע אחר שלא נטל [ידיו] בידיו בעודן מוכשרות במים. או אם שפך רביעית על כל יד אין לחוש. ספר מצות קטן.
<h2>דף קז:</h2>
אין להניח שני תבשילין של בשר ושל חלב בתיבה אחת. ובדיעבד דילמא לא מחזקינן איסור ושרי. אור זרוע.
אפילו [אינם] מקפידים עושים היכר ביניהם ואפילו בלחם, וכגון שאין אוכלים מזה הלחם. ורבינו קלונימוס ורבינו יהודה נהגו שלא לשתות בכוס אחד כשאוכלים בשר וגבינה, אפילו חלוקין בשולחן, אבל איסורא ליכא. וצריך שתהא מפה לפני זה ומפה לפני זה להיכירא. אור זרוע [סימן רל"ז].
<h2>דף קח.</h2>
טיפת חלב שנפלה על חתיכה קטנה שאין בה ששים ומקצתה בתוך הרוטב, והטיפה נפלה על מה שחוץ לרוטב, הרוטב ושאר החתיכות מצטרפין לבטל הטיפה, אם נפלה טיפת חלב על דופן הקדירה מבחוץ שלא כנגד האש, אם [יש ס'] במה שבתוך הקדירה, מתיר בערב שבת או בערב יום טוב או בהפסד מרובה. אך צריך לערות הרוטב שלא כנגד נפילת האיסור. והקדירה אסורה. ואם נפלה הטיפה כנגד האש אפילו שלא כנגד הרוטב מותר ואפילו אין בו ששים. אבל נפל חלב הרבה אין להתיר אפילו כנגד האור, אלא כנגד הרוטב בששים. ואם [יש] ששים ונפלה כנגד הרוטב אפילו שלא כנגד האש מותר. ואסור להשתמש בקדירה לכתחילה. ואם נפל על כיסוי הקדירה יש לו דין נגד הרוטב ובטל בששים. והכיסוי אסור. דורא [סימן נ"ו].
<h2>דף קט:</h2>
היכא שנתיבש הכחל מאד ונתבשל בהדי בשר, בדיעבד שרי. ובתשובת הגאונים כתוב דנהוג דלא מבשלי כחלא, ומיובש מעיקרו שרי. (הז"ז דאסיר.) אור זרוע [סימן רל"ח]. לעשות מלייאתא צריך קריעה שתי וערב וטחו בכותל. לא קרעו שתי וערב אסור ואפילו בלא בשר עמו ואפילו בדיעבד. ונהגו דלא מבשלי כחלי אפילו קרעו שתי וערב וטחו בכותל ואפילו לבדו. הלב שנתבשל בקדירה אוסר אם אין ששים כנגדו. ואם נצלה או נמלח קורעו אחר כך ומותר. ואם נתבשל בעוף שלם, העוף מותר כי כל עוף יש לו ששים כנגד לב שלו. ואם הלב דבוק בחתיכה ויש ששים לבטל החתיכה ונתנה בקערה והחתיכות נוגעות זו בזו בקערה אפילו איכא ששים בחתיכה שבקערה אין אוסר שאר החתיכות. אך נמצא במולייאתא לב או כבד שלם דבוק בחתיכה צריך ששים כנגד כל החתיכה. והיכא שנחתך ערלת הלב ונמלח מבפנים ומבחוץ יש לו דין בשר.
<h2>דף קי.</h2>
חוץ לתחום אכלתינהו. מכאן ראיה שאין צריך לנהוג חומרי העיר ומנהגיה אלא בתוך התחום. מרדכי [סימן תשי"א].
<h2>דף קיא.</h2>
נהגו שלא למלוח כבד קודם צלייה. ואיסור זה לא נמצא בשום מקום. כבד שלימה המחובר בעוף, אין שום עוף שהוא ששים על הכבד שלו. לכן כשנתבשל בקדירה צריך לבטל כל העוף. נצלה או נמלח כבד עם בשר, בדיעבד מותר, וכן בכחל. ויש להדיח החתיכה שתחת הכחל. ובכבד הנצלה צריך קליפה סביב הכבד. דורא [סימן כ"ד וכ"ה]. שהה כדי מליחה. מעשה בכחל ובשר שנמלחו ושהו כשיעור בכלי מנוקב והושמו בכלי שאינו מנוקב ביחד ונטף ציר מהם. והתיר לי רבינו מאיר הכל. תשב"ץ [סימן שמ"א].
<h2>דף קיא:</h2>
פנים [קיצור פסקי הרא"ש סי' כ"ח]. סכין ששחט בה וכו'. ואם חתך בעי קליפה. ואם שחט בה רק פעם אחת אם אין עליו לכלוך שרי בדיעבד. ובדפוסות אם נסתמו הנקבים אסור אפילו בדיעבד.
ויש להסתפק במה שאסרו על ידי ששהה מעת לעת או על ידי מליחה אי אסור בהנאה. והמתירו בהנאה אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיה לאיסור. אור זרוע.
קערה כפויה שמולח עליה בשר לא נאסרה דשריק. ואם יש גומא בגב הקערה נאסרה. ספר המצות, הג' פ"ו [הגהות מיימוניות הל' מאכ"א פ"ו אות ש'].
קי"ל "עלו" וכל שכן נתבשלו, אבל נצלה בשפוד לא. מותר ללוש במים שהוחמו במחבת חולבת אע"פ שאוכלים הפת עם בשר, אבל במים שהוחמו במחבת של גוים אסור ללוש לכתחילה אע"ג דאינן בני יומן. דורא [סימן נ"ח ונ"ט]. כלי חרס אפילו כלי שני מבליע. מהרי"ח פרק כירה. צנון שחתכו בסכין של איסור לא סגי בקליפה. דורא [סימן ס"א]. אסור לחתוך שומין או כרישין בסכין חולבת ללפת עם בשר. ואם חתך ונתן בקדירה מותר, כי יש ששים לבטל טעם הסכין הנבלע בירק. ואם חתכו בסכין של גוים צריך ששים כשיעור כל הירק, ואע"ג דלא הוי בן יומו, דסתם סכינים אינם מקונחים. דורא [שם]. כתוב (בסמ"ג) [בספר התרומה] עלי כרוב וקפלוט לא בעי אלא הדחה. ולא הבנתי, דהא אמרינן [קי"ב ע"א] בקשות גריר לבי פסקי. וכן פסק המיימוני וספר ה'. הגה במיימוני [הגהות מיימוניות הל' מאכ"א פ"ט אות ר']. כתב הר"ח דבחתיכת הירק של הצנון בסכין של גוים אין הצנון נאסר. צלה דג עם בשר אסור לאוכלו משום דקשה לדבר אחר. סמ"ק. נמלגה התרנגולת בקערה חולבת מותר, דכלי שני אינו מבשל. אבל אם נתנו תרנגולת תחילה נאסר כדי קליפה מחמת העירוי (מחמת) כלי העליון, אם ראשי הנוצה למעלה, שאין יכולין להגן. תשב"ץ [סימן של"ד]. נפלה זבוב בכף דכלי ראשון נאסר. ואם שוב החזיר הכף לכלי אסרו. דהא דאמרינן עירוי דכלי ראשון מבליע היינו כשנופלת בקילוח אבל מטפטף ופסק לא. תשב"ץ [סימן שמ"ט].
<h2>דף קיג.</h2>
בהגה בסמ"ק [סימן רי"ג] כתב נבילה וכשירה הנוגעים יחד, אם מבושלים או צלויים ולחים, בעי קליפה. ואם חיין ויבשים אפילו מלוחים ואפילו לחים, אם אינם לחים מחמת מלח סגי בהדחה. בהר"ח. בשר או גבינה נמלחו כעין קדירה ויש בו זמן מרובה קצת שנמלח ויש ליחלוחית במלח או בציר שעליה יש לחושבו רותח. אבל אם נתייבשו וניכר לעינים שאין בו ליחלוח כלל אין לחוש. ואם חוזר ומתלחלח על ידי מים יש לחוש אלא אם כן נרחצה יפה, כי אז אדרבה ההדחה מעברת המלח. אור זרוע [סימן רמ"ט] ודורא.
נהגו להגעיל דפוסות הגוים לגבינות. ובדיעבד שרי רק שהדיחוהו יפה. דורא [סימן פ"ג]. פעם אחת מלחו חצי שלפנים והניחו צד העצמות למעלה ואחר שלשה ימים מצאו ציר בגומא שאצל החזה, ולא היה מקום לצאת. ואמ' דנהגו להתיר. רא"מ. פנים [קיצור פסקי הרא"ש סי' כ"ז]. ור"ת מתיר לבשלו אחר מליחה וכו' קודם צלייתו. ונהגו לתחוב בו קוץ או קיסם ונוקבין בו בעומק. א"ז. כשרוצים לאוכלו אחר כך נכון לקורעו. הגה במיימוני [הל' מאכ"א פ"ז אות ב'].
ואין רגילין לבשל לינביל אלא לצלותן, לפי שחלקים ואין המלח נכנס לתוכו. ורבי מתיר. מהרי"ח.
בשר ששהה במלח כשיעור ובשלוהו בלי הדחה, אם יש ס' במים ובחתיכה נגד ליחלוחית דם ומלח שעל החתיכה מבחוץ מותר. ובשר יבש שנתבשל בדיעבד בלי הדחה מותר. מותר לצלות עוף שלם, דפולט הכל אפילו מה שפירש מדופן לדופן. תרנגולת שנמלחה מבחוץ ולא מבפנים ונתבשלה נעשית חתיכה דאיסורא. מעשה שנמלח ראש כבש מבחוץ ולא מבפנים, והורה רבינו יהודה שלא למולחו פעם שניה, ולא לבשלו, אלא יצלו אותו. והרב אביגדור כ"ץ השיב על התרנגולת שלא נמלחה מבחוץ, אם יחזור וימלחנה מבחוץ למה תיאסר. בשר תפל שמלא קרח מותר לשרותו [במים חמין] בכלי שני אע"פ שהיד סולדת בו. בשר צלי א"צ מליחה. ומנהג למלוח לכתחילה מעט. ומ"מ אם צלה בלא מליחה מותר. אך אז נוהגין לכתחילה להדיחו מן הדם אחר צלייה. כשצולין יונים על מנת לטגנם צריכים לשהות במלח כשיעור מליחה, לפי שרגילים לטגנם קודם גמר צלייתן. וכן אין למלאות תרנגולת בבצים אלא אם כן שהתה כשיעור צלייה אחרי [מלחן]. מהר"י טרושן. חתיכה גדולה (דחללינהו) [דחלליה טבח] ושוב חתכיה בעל הבית לחתיכות קטנות קודם מליחה צריך לחזור ולמולחו מרדכי [סימן תשכ"א]. ונהגו לקלוף. דורא. מספיקא מותר. דורא.
שומן הכרכשא וכן של כרס, יוריני אם נחזיק דם ככנתא גופא. וכתב דמצא תשובה מרבינו שמואל בן ר"ב. אבל מצאתי דאסור, [וכן] כתב רב יהודאי, סורייקי סומקי שבכנתא לא מהני להו חתיכה ומליחה. ומיימוני חולק. רק שבלע קצת מן הדם שנפלט, אז אסור גם הבשר... ואבי"ה.
אם מלחו על דף שאינו מדרון צריך הגעלה. וכלי חרס שנפל עליו ציר צריך שבירה. אפילו לא נמלח רק מעט, הציר חשוב רותח. בשר ששהה (במים) שלשה ימים מעת לעת שלא נמלח אסור לבשלו ומותר בצלי. ואחר שצלאו רמ"מ מתיר לבשלו אחר כך. ובשר ששהה במים מעת לעת אסור. בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערב בשאר בשר בטל ברוב. ולא שייך לומר יש לו מתירין. רמ"מ.
שיעור מליחה כשיעור צלייה אותה חתיכה עצמה כפי עובייה וגודלה. כשצולין בשר שלא שהה כשיעור מליחה וחתכוהו בסכין קודם גמר צלייה אסור. וכן אסור לתחוב סכין בכבד בשעת צלייה ואפילו מלוח. והשפוד מתירין בדיעבד בשר הנצלה בו אחר כך. דורא [סימן י"ח וי"ט]. חם על ידי האור זה בצד זה קולף כדי נטילה את מקומו. סמ"ק [סימן ר"ה]. אסור לשפוך מכלי כשר שיש בו שמן כשר לתוך נר דולק ובו חלב או שומן של גוים, וראייה מפ"ה דמכשירין [מ"י]. יש ליזהר שלא להכניס בשר הרבה בכלי שיש בו מעט מים, אלא יתן מים הרבה ומעט בשר. מעשה שהיה מים הרבה בגיגית שרחצו בה הבשר, ושוב מלחו ח' חתיכות ודלפה פליטת הציר לאותם מים, ונפל בהן חתיכה שלא נמלחה ומותר. חתיכה שלא נמלחה ונפל עליה ציר או נפלה לתוך הציר, יחזור וידיחנה וימלחנה. אם מלחו בשר (ונתנו על בשר שנמלח לפני שבוע מותר בדיעבד). ואם נמלח רק לפני יום אחד מותר לכתחילה. רגילים לתת המים תחילה בכלי ואחר כך הבשר כשרוצים להדיחו. ואם נתן הבשר תחילה לא נאסר הכלי.
לא אסור אלא חי בלא מליחה. ודוקא שובר אבל חותך שרי. [אור זרוע סימן רס"ח].
<h2>דף קטז:</h2>
אסור להניח חלב בעור (כנגד) הקיבה להשים במים לקרוש היטב, דכבוש כמבושל. דורא [סימן פ'].
פנים. ובקיבה כשירה שינקה מן הטריפה וכו'. בכולהו אמרו להחמיר לכתחילה.
<h2>דף קכא:</h2>
ואם אחר ששחט הישראל משך הגוי סכינו נגד צואר של בהמה אין זה גמרו ביד גוי ומותר. אור זרוע [סימן רס"ט].
